לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
"מארינקא, הולכת את לבית הכניסה?" – שאל נח בחשאי.
היא נענעה בראשה: לאו.
"למה?"
"אני שומרת את החצר"
"והיכן את ישנה בחורף?"
"בבית".
"עמה במטה?"
"על-גבי הקרקע".
נח בא וישב על-גבי הדשא בצד הכלב לרגלי מארינקא היחפות ונשא אליה את עיניו ברחמים. הוא בקש לשאול דבר ולא שאל. בעיני מארינקא עמדו דמעות.
"למה תבכי, מאריניטשקא, הדודה מכה? הדודה מרעיבה אותך?"
כתפי מארינקא רעדו מבכי כבוש. העינים זלגו דמעות.
"אל-נא, מאריניטשקא" – נחם נח והניח ידיו על ברכיה – "אל נא תבכי… בכל יום אבוא אצלך, בכל יום, חי ראשי…"
ונח קים הבטחתו. בכל יום היה בא ומביא לה אף חלק מסעודתו. שעות שלמות היתה בת-קולה של ציפא-לאה מפוצצת ומכרזת באויר השכונה: נח! נ-ח!!! – ונח לא שם על לב. מתיחד היה בשעות אלו באחד המחבואים עם מארינקא – וגם צפור השמים לא ידעה היכן הוא. לבסוף נתגלה הדבר ונפלה בין השכנים מחלוקת גדולה. ציפא-לאה הרעישה את העולם: אוי ואבוי לאמא! רואה היא שהילד מתנונה והולך מיום ליום כנר של חלב, ועל שום מה! – על שום הממזרת של המכשפה, ימח שמה וזכרה. כל מה שנותנים לילד – הממזרת זוללת. רמה ותולעים יאכלוה, רבונו של עולם. חנינא-ליפא התיר את הרצועה מעל מכנסיו ובקש למתוח את נח על הספסל, אלא שציפא-לאה עמדה בפרץ, ושקוריפינשטשיכא סחבה את מארינקא לתוך הבית – ואיש לא ראה מה שעשתה לה שם. מתוך ביתה נשמע רק קול בכי עמום ורצוץ, הנוקב ויורד עד המח. נח שמע את הבכי על משכב עד חצות הלילה וכמעט שיצא מדעתו.