לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
הדירה עצמה של שקוריפינשטשיכא היתה עומדת על אפם ועל חמתם של יהודי השכונה, סמוכה בכתפה אחת למבוי של בית-המדרש דוקא. ובלילי שבתות, כשיוצאים היהודים בבגדי משי ובכובעי סמט מבית-המדרש ועוברים דרך המבוי – מלוים אותם לכל אורך הגדר שמימין שלשה כאחד: שני מלאכי-השרת ונבחת "שקוריפין" – הגדול שבכלבי שקוריפינשטשיכא, שקבעו לו שם כשם גברתו, או להפך: שהיא, הגברת, קרויה על שמו. הכלב עצמו סמוי מן העין: עומד הוא קשור בשלשלת ברזל בתוך החצר מעבר לגדר, ורק נבחתו הרתחנית ועמה צליל ברזל באה משם על הולכי המבוי ומפרחת את הנשמה…
מצד הרחוב היתה דירתה של שקוריפינשטשיכא משוכה קמעא ויוצאת מחוץ לשורת הבתים, ועמידתה אף היא היתה משונה, שלא כדרכה; פניה וחלונותיה – כולם נתונים לחצר, ואחוריה – דופן בלא חלונות – כולו כלפי רשות הרבים. היה בעמידה מעליבה זו מעין "ברוגז" או "להכעיס": "יהודים, הריני הופך פרצופי מכם – וראיתם את אחורי…"
הפיכת עורף זו מצד הדירה – כבר יש בה כדי להרגיז את עינם ולבם של השכנים.."בני ישראל, הרי היא מקלקלת את כל השורה של הבתים!" – היו טוענים אלו על הדירה ופושטים יד כהה ונואשה כלפי כבוד אחוריה; ואלא שהיתה לה, לאותה דירה, עוד מדה מגונה אחרת, ורעה מן הראשונה: חובלנית היא ודרכה להזיק.