לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
מתחלה היה הכל נוהג כשורה. בכל יום, תיכף לחליצת תפלין, היה ראובן-הירש סוטר באצבע, כדרכו, על-גבי הפיקה, ובקריצת עין שוחקת וערמומית שלוחה לצד השידה שבזוית היה מרמז לתלמידיו על "דא" – על הבקבוק… ולאחר שהיה משלשל לתוך גרונו אחת ושתים ושלש את "הא" – את הכוס, התחיל ממעך בזה אחר זה את "דא" – את תלמידיו… וממעך היה עד כדי דמעות, עד כדי אפיסות הכחות, עד כדי גלגול על-גבי קרקע. לא עברו חמשה רגעים ואצל השלחן לא נותר אף תלמיד אחד, זה מוטל תחת השלחן, זה תחת הספסל, וזה תחת המטה, אחד נתגלגל לאחורי העביט של שופכין, ואחד לתוך הכוך שמתחת לתנור…
"הא", "המיעוך" – היה אומר ראובן-הירש, עומץ בערמה את ענו השמאלית הקטנה – "יפה ל'דא' – לתורה…"
וכשהגיע לתורה, נסרחה "הא" – חכמתו של ראובן-הירש. בשום פנים לא אבה נח לקבל עליו עולה של "דא" – של תורת ראובן-הירש. במשך שתי השנים שהוא, נח, לומד תורה מפיו ברח מן החדר והשיבוהו כעשר פעמים. ופעם אחת, כשבקש ראובן-הירש, אחרי מעוך מרובה, להפשיט את מכנסיו – עמד הקטן ובעט ברבו, בעיטה ממש, כף רגל בכרס – וברח. יום ולילו עמו לא שב הבועט לא לבית אבא ולא ל"חדר".