לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
כחצות הלילה האיר הקדוש ברוך הוא את עיניהם ומצאו את הבן היחיד כשהוא מוטל ישן בסמטא מאחורי גדר ובידו תפוס, אוי ואבוי לאמא, קשוא גדול מכורסם למחצה!…
אחר מעשה זה, כשחזרה ציפא-לאה עם בנה על כל המלמדים – לא רצו לקבלו. "אי-אפשר, ציפא-לאה, באמצע הזמן. השגת גבול מדאורייתא. בזמן הבא, אם ירצה השם, שאני! אחר סכות הבע"ל, אם יחיינו השם יתברך…": נתיראו המלמדים מפני מגרפתה! נח לא חשש הרבה. עסוק היה באותם הימים בגידול יונים ושעבד להם כל חושיו וכל זמנו. חברו מקרקא מפרבר הקצפים המציא לו יונים – והוא בונה להן שובך. עתיד מקרקא להמציא לו אף כלב, בפירוש הבטיחו. וכבר נתן נח עינו בבן זרזיר אחד של סירפים…
מלבד יונים וכלבים יש אמנם עוד דבר אחד – מארינקא, אבל משנכנס נח ל"חדר", הוריד את "הדבר הזה" לתוך המרתף של הלב ונעל בפניו. יודע הוא שמארינקא יוצאת עכשיו לפרקים אל הקרפף השמם לרעות חזיריה – ומשום שהוא יודע, לפיכך אינו סר לשם. משוטט הוא כל היום במסבי השכונה ואל הקרפף לא יבוא. מתירא הוא ומתביש… מפני מה ומפני מי? – בעצמו אינו יודע. כל שעה שמזדמן לו לעבור על פני אותו קרפף – לבו נוקפו והוא מסתכל לצדדים. דומה, שמכל חור ומכל סדק מציצה עליו עינו היחידית של מי שהיה חברו ועתה אויבו בנפש, נט'קא קאמבאלא. סגי-נהור זה, תפח רוח אביו הגנב, אין לו מתחת למצחו עין פקוחה אלא אחת – אבל עין זו צופיה לפני ולפנים ומעבר לשבע מחיצות. לעולם היא אורבת מאחורי הגב ואפילו חוט השדרה מרגיש בה. אפשר כבר יודע הלז מה שהוא בענין מארינקא והקרפף – וי, וי, אנה יבוא מפני הבושה!…