לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
והקרפף מושך את הלב ומושך. ובאחד מימי הבטלה לא יכול נח להתאפק עוד ונכנס לשם בחשאי. תיכף לכניסה סתם את הפרצה באיזה נסר שהיה מוטל שם ופנה כה וכה מתוך יראה מתוקה. אין דבר. הקרפף – קרפף, כתמול שלשום, הקמשונים והחרולים הגדלים שם פרע ובערבוביא – גדלים להם כדרכם, מתמוגגים ונוצצים בזהר צהרים. מתוך ים הצמחים בולט גב של חזיר גדול וצוחת בני חזירים רכים עולה. הגדול מכרסם ונוחר, מכרסם ונוחר… האין אלו מחזיריה של מארינקא? הס! הדשאים נזדעזעו ורשרשו. שפעת פרפרים לבנים ושחורים התחילו מרפרפים באויר. נח זקף אזניו. איזו בריה, נעלמת בתוך הדשאים, ממשמשת ורצה אליו. עמד נח והמתין. הזעזועים שבראשי הדשאים צפים וקרבים, ופתאם קפץ ויצא כנגדו שקוריפין! הכלב כמעט שנשתגע משמחה. הוא התחיל מכרכר לפני נח קוממיות, קפיצין קפיצין, מנתר ועולה כפקעת של גומי עד כנגד הפרצוף, מתכון לחבוק ונשוק. "דיך, דיך! " – דוחהו נח מלפניו דחיה קלה של חבה ולבו מפרכס אף הוא. ומיד מפיסו. תופס שני ראשי כפיו בידיו ומציץ לתוך עיניו; "נו, כלב, להיכן? " הכלב הבין והתחיל רץ ועובר פני נח בין הדשאים, רץ ומחזיר פעם בפעם ראשו לאחוריו עד שהגיע לאלון. תחת האלון, על גבי מצע של עשבים, שכבה מארינקא וישנה. כאן עמד הכלב, כאומר: הרי שלך לפניך.