לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
נח שחה עליה קצת והתבונן בה. מוטלת היא לה, העניה, יחידה בעצם יום בקרפף שמם, מכונסת בתוך העשבים, אגרופה הזעיר תחת ראשה ועיניה עצומות… כפף ונגע נגיעה כל-שהיא: מארינקא, מאריניטשקא! … מארינקא נזדעזעה ופקחה את עיניה. "נוי! " – דמדמה מתוך חצי תנומה וידיה הדקות נמשכו מאליהן לצוארו. נח עצם את עיניו והפקיר את ראשו לעניבת ידיה השלובות. לבו גוע. לא הרגיש אלא שהוא נמשך ונמשך לארץ….
ובעוד שעה – והדשאים הגבוהים של הקרפף השמם החביאו בתוכם את שני השכנים הקטנים. אמת, הללו גבהו עתה בקומה משהיו לפני פרידה; עכשיו לא יכלו עוד הדשאים הצפינם: שני הראשים, אחד שחרחור ואחד צהבהב, מבצבצים ויוצאים משם – אבל אין רע: מי משוגע ויכנס פתאם לכאן? בשעת הדחק, הרי שקוריפין שוקד על משמרתו בצדם. נדנוד קל, רחש כל-שהוא – ואזניו נזקפות. ובשעת דחק גדול – הרי שוחה עמוקה ואפלה, שפיה סרוג בסככים וחללה מצונן; הרי בקעה קטנה שקרקעיתה זרועה כולה מיני לסתות וטלפים ומלתעות סוסים ובמדרונה רבוצה תמיד, מדי קיץ בקיצו, דלעת יתומה אחת, גדולה ונפוחה, שגדלה כאן, שנה שנה, דרך נס, מאליה.