לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
אין יודע מי קושרה לכאן בטבורה בימות החמה ולהיכן היא נעלמת בימות הגשמים…והרי עוד אחוריו של תל קטן, מגודל שיחים וחרולים כולו; והרי נופו של האלון ושל האגס… אין לך מחבואים נאמנים מאלו. בא אתה לשם – וכל השכונה, וכל העולם כלו כאלו אינם – עשה מה שלבך חפץ.
ונח נעשה שוב אורח מצוי בקרפף השמם. הימים ימי סוף קיץ ובין המלמדים עדין לא נמצא לו "בעלן". פנאי יש לו אפוא די והותר. מורא חבריו אף הוא כבר פג מלבו. ובצהרים, לעת צאת מארינקא וחזיריה אל הקרפף, בא אף נח לשם משוט ביער ובשדה והוא עיף ומשולהב פנים; תיכף לכניסה מטיל הוא את עצמו בפשוט ידים ורגלים לתוך עומק הדשאים או לאחד משאר המחבואים, שוכב שם, ומתיחד שעות שלמות עם מארינקא, מספרים הם זה לזה, כדרכם, כל מה שבלבם. הוא לה – בלשון עזה, לשון שטופה ורדופה, כשדמו רותח ועיניו דולקות, וכמי שאין לו פנאי וכח להגיד אף אחת מני אלף, והיא לו – בשיחה מתונה ושלוה, וחשאית חשאית, חורזת מלה למלה ומגלה טמירין… עיניני שיחתם אף הם נשתנו קצת משהיו בימים ההם, לפני פרידה.