לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
במקום הכפר ואכרי הכפר, שהיה נח מסיח בהם לפנים בגעגועים רבים, בא עתה פרבר הקצפים ודרי בתיו, ותחת סנוניות וסיחים –יונים וסוסים, סוסים גמורים, שנח בעצמו רוכב עליהם. כעוף הוא פורח, כעוף. אין רוכב מהיר כמוהו בכל הפרבר, ואפילו מקרקא. ובלא אוכף, בלא אוכף, חי ראשו. כשהוא עולה על הסוס וטס – פנו דרך – פיו! …
"ול'שקולא' – הפסיקתהו מארינקא בלחש – לא תלך עוד?"
לשקולא? אימתי? אם לא בחורף הבא. עכשיו אין המלמדים רוצים בו, חי ראשו. ויאכלום הכלבים! כסבורה אמא באמת, שיחזר עמה על פתחי המלמדים ויבקש רחמים – תקיעה גדולה! ובחצוצרות! בשום ממון שבעולם לא ילך! אף בלא כך הרי כבר נעשה למשל ולשנינה בפי מי שהיו חבריו. ויד מי בדבר, כסבורה היא? יד ראובן-הירש. שכור מצורע זה אינו נותן לו חנינה. בשבת, כשהוא, נח, בא עם אבא לבית-המדרש – מיד משסה בו ראובן-הירש את תלמידיו. "קורקבן בן פוטיאל" – כך הם קוראים לו. יודעת היא את הסומא קאמבאלא? אינה יודעת – הרי זה נבל ומנול שאין כמותו. כל עת שהוא הסומא, עובר עליו, על נח, בבית-המדרש, הוא מביא אותו לידי רתיחה. את מחו יפצע, חי ראשו. לכאורה הוא עובר עליך לתומו, כולו משוקע, כביכול, בסדור'ל – ובאמת יהי רצון שתמק עינו הפקוחה!