לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
כל כונתו אינה אלא להקניט. כשיבא זה לידו במבוי – ינקר את עינו השניה, חי ראשו. בשבת הבאה הוא, נח, לא ילך עוד לבית-המדרש. בשום פנים! לכאן יבא, אל הקרפף, לבקש קנים ולתלוש אגסים…
"בשבת?"
נח נבוך קצת. לא, לא, הוא לא אמר כך אלא דרך משל. וכשתמצי לומר – ואם בשבת מה בכך? בלחישה יאמר לה – היא לא תגלה לאיש? – כשהוא בא לפרבר הקצפים, הוא עושה כל מלאכה בשבת, הוא ומקרקא…
"ואבא שלך מה יאמר?"
אבא? מה יעשה לו אבא? אינו יודע כלום. הוא, נח, עושה כל מה שלבו חפץ. מחר, למשל, הרי הוא ומקרקא מכינים עצמם למלחמה, ועל מי, כסבורה היא? על ראובן-הירש ותלמידיו, חי ראשו. הם ירדו אל הנהר לרחוץ, והוא ומקרקא ישבו במארב. ובו ברגע שיתפשטו הללו ערומים – יגיחו הם מן המארב וישסו בהם – חא, חא, חא – הכלבים, את הכלבים. אוי, אוי, כמה תרבה המהומה! "ואת, מאריניטשקא – שאל פתאם נח – "לא תבואי לפרבר? הדוד סירפים שואל לך תמיד. כשתגדלי, אומר הוא, ותהא יכולה לעבוד, יקחך, הוא אומר, לביתו. חס הוא עליך, אומר הוא. הזקנה, אומר הוא, תענה אותך עד מות. מאריניטשקא, התאבי לעבור אל הדוד סירפים?"
מארינקא החרישה.