לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
"למה תחשי, מארינקא? – את תפטרי מן הדודה וממכותיה ואני אבוא אצלך בכל יום אל הפרבר. לא כך? אמרי את האמת, רוצה את, שאבוא אצלך אל הפרבר?"
"תגיע השעה ותראה", אומרת מארינקא, טופחת בחבה על פניו ועיניה מאירות…
"האח!" – צוהל נח וקופץ ועולה באלון, תופס אחד מענפיו בבלוריתו, מנערו וממטיר אלונים לחזיריה של מארינקא. החזירים ממהרים בחריקה ושריקה אל מקום הנשר ונח מטפס ועולה עד לראש ראשו של האלון. רואה הוא משם את כל הסביבה כאלו היא מונחת על פסת היד: מצד זה גגות השכונה, החצרות והסארים שבתוכן, הפלטיא של השוק, ומצד זה מקשאות ירוקים מסורגלים בגדרות ושדות צהובים, שטוחים לכל מלוא העין… והנה שם, שם מרחוק גם הפרבר על בתיו הקטנים והלבנים ועל נהר הכסף שמשתלשל בצדו, והנה גם החורשה השחורה שמעבר לנהר…
בא נח לקרפף ולא מצא את מארינקא – היה מבקש ומוצא לו תיכף עבודה אחרת. קודם כל – האגס. אילן נמוך זה זקן מופלג הוא ובעל מומין הרבה: שרשיו חשופים וסדנו, המעוקם עקמומיות משונה, מטופל בכמה מיני חטוטרות ויבלות. הענפים שלו דקים וכחושים אבל צפופים ומפותלים והם מרובים מכפי כחו. דומה, שנסבכו זה בזה על מנת לחנק ולהחנק, עלעלעה בהם רוח – מיד עלעוליהם הזעירים משמיעים כסכוס יבש, כצלצלים קטנים של פחים.