לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
אף-על-פי-כן זקן קשה ויבש זה לא רצה בשום פנים למות, כדרך כל הארץ, מיתת עצמו; אחת בשמטה עדין הוא מאמץ כחו להוציא אף-מיני פירות, כביכול. השנה, למשל, נתגבר העלוב והביא לאחר יאוש כמאתים אגסי "כל-נדרי". באגסים הללו נתן נח את עיניו, ומראש חדש אלול ועד ראש השנה, ימי הבכורים של אלו, כולם נפלו בידו עד אחד. מעבר לאחת הגדרות הקרובות, מבית המדרש, היו מגיעים לכאן טרופי תקיעות וצריחות של השופר, שנפל ביד נערים – ונח היה יושב לו לבדו באילן ותולש "אגסים". כל אחד מהם גדול כפול, קשה כאבן חצץ וקהה כחומץ. הם אף מלוחים במקצת – אבל לכך יש תקנה. נח מכמיר אותם בשחת שבעלית גג הארוה והם מונחים שם עד שמתעפשים, וכשנתעפשו הם מתבשלים ומתמתקים מאליהם…
ופעמים כשהוא בא אל הקרפף לפנות ערב והמקום ריק ומטיל אימה יתירה, ומארינקא איננה – הוא עולה ומחביא עצמו בתוך צמרתו העבותה והמבושמת של האוג ומבקש קנים בחשאי… פתאם הוא רואה כנגדו את החמה בשקיעתה ואת השמים בנחלי אש-ותמהון אלהים נופל עליו. שכוב הוא לו בדממה על-גבי שוכה אחת, מדביק לחייו אל העלים הרחבים והמצוננים, מניח עליהם ראשו כישן ומכון פניו המשולהבים כנגד דמדומי החמה.