לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
פתאם נזדעזע האויר. הפעמון הגדול שבעיר נתן קול: דום-דום-דום…
"הוררא!" באה תרועה גדולה משם, ממחנה האויב, ועמה ברד כבד של אבני אלגביש.
"חזק, חזק ונתחזק!" מתריע מכאן מחנה ישראל ומפריח אבני חצץ כלפי האויב.
המלחמה היתה ארוכה וכבדה. שני הצדדים נלחמו בחמה שפוכה. אבנים עפו, שבטים שרקו, כלבים נבחו, חוטמים וקדקדים שתתו דם. והפעמון כל אותה שעה בשלו: דום-דום-דום…
מחנה-ישראל לא הניח את מקומו. הכל הרגישו את ערך השעה. רוב האבנים היו מכוונות, על-פי הדבור מראש, כלפי נח. "היאך! נער עברי וידו עם השקצים! היום יומת המשומד!"
ושוב אבנים פורחות באויר ושוב תרועות "הוררא" ו"חזק" עולות ביחד. הקטנים מלקטים וממציאים אבנים והגדולים משליכים. העינים בוערות, הפנים להבים והיד לא תיגע…
החמה כבר ישבה בראשי האילנות והפעמון עדין בשלו: דום-דום-דום… המגרש היה לחרדת אלהים. כבדים, עמומים ושחורים התכדרו מתוך הפעמון הרחוק והנעלם גלמי הקולות ונפלו בזה אחר זה לתוך איזו תהום אפלה. ואולם אויר העולם עדין נוהם סביבותם נהם כבד ואדמדם, נהם מאוים וזר, שזוחל ובא לכאן גל אחרי גל, מרטט בחלל העולם ומתפשט על פני שדות ירוקים ומגרשות מאדמים…