לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ומארינקא – אף היא אינה מצויה עוד בחצרה. יוצאת היא עתה, כאחת הפועלות, אל השדה, וכשהיא שבה בערב – אין שעת הכושר לבוא עמה בדברים. הרי "גדול" הוא ויש עין רואה. ובימי בטלה ארוכים של אותו קיץ היה נח משוטט שוב בשדות ובמגרשות, יורד לקרפיפות ולמקשאות, רוכב על סוסים, שוחה בנהר ומפליג בחורשה. לערב היה בא וההוא פרוע ראש ומשולהב פנים, ובידו מזמרת החורשה ומפירותיה: כמהין ופטריות, אגוזי בר, תפוחי ארץ-ישראל, אגסי "כל נדרי", כל מיני גרגרים, ופעמים גם צפור משונה. את התפוחים והאגסים הוא מכמיר בתוך השחת של הארוה כדי למתקם, וכבר יש לו שם מהם כמה קבים. כל ה"צימסים" של ציפא-לאה מהם. ואת הצפרים הוא נותן בכלובים ותולה בשמי קורה. כל הבית מתמלא צפצופים ודביונים – ואין מנוס מהם. "אפשר לצאת מן הדעת", קובלת ציפא-לאה, "בחור בר-מצוה ועוסק באפרוחים. חנינא-ליפא! מה אתה שותק, אבא אתה אם לא? מה יהא בסופו? "
עלה חנינא-ליפא בעגלתו לעיר והוריד משם בשביל נח מלמד מיוחד, אברך משי, שירד משלחן חותנו זה עתה. בריה כחושה וצמוקה, עור ועצמות. "רואה את גרוגרת זו", אמר חנינא-ליפא בקול רם לציפא-לאה, תיכף לכניסה והורה בשוט שבידו על האברך, "הוא עולה לי בשבעים 'קרבונות', חוץ ממזונות. מקח יפה, מציאה כשרה, הא? אל תביטי אל מראהו, קטן ודק – ומלא תורה כשק.אין לנו אלא לאבסו במקצת ויהא לו כח גברא. היכן התכשיט?…"