לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ה"תכשיט" ישב אותה שעה בארוה וטפל בכלב קטן, שנתן לו אתמול מקרקא במתנה, כלב יפה ומסולסל, דומה לטלה, כולו צמר לבן, תלתלים תלתלים, רק עיניו הזעירות וראש חוטמו הקטן מנצנצים מתוך הלובן כשלש טפין שחורות של סגול. כשהכניס חנינא-ליפא את הסוס לארוה ומצא בנו בכך – כעס כעס גדול: "ממזר שכמותו", צעק, "הביאו לו 'רבי' והוא עוסק בכלבים. שבעים קרבונות, שבעים מכות בגופך, אני משלם".
הרבי החדש, לאחר שתהה על הקנקן שלפניו וראה מה טיבו, צמצם את כל כחו במקצוע מעשי אחד: באכילת מזונות. דרך אגב הורה את תלמידו פרק בהנחת תפלין, ולתכלית זאת השתמש בתפליו של חנינא-ליפא, שבשעור גדלן הן דומות לזוג מגפים, להבדיל, ורצועותיהן קשות ועבות כגלדי סנדל. יום יום היה האברך "חובש", כדבריו, "את החמור", את נח, נותן עליו את ה"מוסרות" ומלמדו הלכה למעשה בעל-פה: הדק ההדק – יפה הדק… אמור: "ברוך אתה"… כרוך… ושוב כרוך… שלש, ארבע, חמש… הייא הייא – עמוד! על האצבע: אחת, שתים, שלש – די! של ראש!…