לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ציפא-לאה ראתה את פרי בטנה מעוטר בתפלין – וכמעט שלא בכתה משפע תענוג. אשריה שזכתה לכך; היא נהנית והרבי רואה עולמו בחייו: עודנו מקפל טליתו, רקיקת "עלינו" עדין בין שניו – ועל השלחן שלפניו צצים ועולים בזה אחר זה, כסדרם: בקבוק נאה של יי"ש, צלוחית אדמדמת של משרת דובדבניות, קורקבן מהודר, ירך יפה של תרנגולת, הטובה שבחררות, גלדי שומן מבוצלים נותני ריח, גלוסקא חמה, לביבה מפרכסת בשמנוניתה… "טעום, רבי, טעום", מזרזתו ציפא-לאה. "אכול ויערב לך… רואה אתה, בני", – פונה היא בתוך כך כלפי נח – "בקול הרבי צריכים לשמוע. בר-מצוה אתה, בן שלש-עשרה. כמה צער, בני, כמה יסורים…" – והיא מקנחת עיניה בסינר.
עברו כמה שבועות. האברך עשה באמונה את שלו: אכל מזונות בכל פה, והמזונות אף הם עשו את שלהם. ובאחד מלילי תמוז החמים מנשוא – לא יכול האברך להתאפק עוד ונסה דבר אל השפחה. הוא נכנס אצלה בחשאי, כמובן מאליו, ויצא ממנה בקולי-קולות: שתי מכות-לחי, להבת שלהבת, החרידו ממטותם את כל אנשי הבית. התלמיד קפץ ממטתו בתוך שאר הקופצים ומצא את הרב כשהוא עומד בחלוקו ובתחתוניו באמצע הבית והוא מטושטש, פאתו הימנית היתה מופשלת לו לאחורי האוזן ולחיו המגולה התלהטה כאש…