לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
עם הנץ החמה פרח לו האברך. ציפא-לאה חרדה אל כפות הכסף והמזלגות שבשידה ומצאה אותם במלואם – ודעתה נחה. לא נצטערה אלא על שמחתה שעברה. "אוי ואבוי לאמא, הילד יכנס לבר-מצוה בלא רבי".
ונח נפטר מן הרביים פטורי עולם. הנחת התפלין של הבן היחיד ביום מלאת לו שלש-עשרה, נעשתה בבית-המדרש בהשגחת חנינא-ליפא לבדו ובסיוע שכנים טובים מן העגלונים, אבא העלוב טרח הרבה בשעת מעשה. המלאכה נמצאה דקה מכפי ידו – ושתי טפות זעה גדולות כפולין בצבצו ממצחו. בשום פנים לא אבה ה"של ראש" לשבת על הקרקפתא. העגלון הזקן ברילי קים מצות "עזוב תעזוב" וחש לעזרה:
"טפרר! ה'של ראש' בועט, מתגהו קצת…"
אחר התפלה נכנסו עגלונים ושאר שכנים לסעודת בר-מצוה. הבית נתמלא רעש מרזח. ציפא-לאה ושפחתה נושאות קערות. העגלונים משלשלים כוסות לגרונם, צווחים "לחיים"! גורפים חוטמיהם בתרועה ומעבידים "טוחנותיהם" בפרך. כפות ומזלגות מנקרים בקערות. צלוחיות וצנצנות נושקות זו את זו נשיקות צלצלניות. העלוב חנינא-ליפא עומד על הקרואים, משיב "לחיים, לחיים" לכל צד ומזיע כביבר. והזקן ברילי, שמשח לכבוד היום את זוג מגפיו בעטרן, קם פתאם מבין המסובים, וכשהוא מבושם כהוגן ועמוס בלשונו, עומד ולא עומד על רגליו, הוא מתחיל מקשקש במזלג, צורח וקורא בכל גרונו לבעלת-הבית, שתחיה, היא צי-צי-ציפה-לאה-לאה'ניו, שת-תבא אצלו. הוא רררוצה, הוא מחויב, לומר לה דבר… "ל-ל-לחיים" הוא רוצה לומר לה… ומאטי פונפי הופך פתאם פרצופו החרומפי לחתן הסעודה, מאנפף ושואל: "מבנקש אנתה אנשה, בחור?"