לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
נח הריהו עתה כבן שמונה-עשרה.בחור כהלכה. בלוריתו המגודלת שחורה כזפת, ומגבעתו, בגפה השחור והנוצץ, משופעת עליו, דרך קוזק ובן חיל, לצד האוזן. פניו שחרחורים שחומים ועיניו גחלי אש, כשל צועני. בפרבר הקצפים הוא אורח מצוי, וכשהוא שב משם על סוסו הרותח ומתפרץ פתאם לשכונה – עוף! פנו דרך! את כל השכונה הוא עובר בטיסה אחת כברק, וכל החבורות של העגלונים, העומדים ברגע זה באמצע הרחוב, משתסעות פתאם לחצאין מאליהן. בעלי-הבתים נסים בחרדה איש לשער חצרו ובת-צחוק קלילה מעקמת שפתותיהם; "התכשיט!" ומן החלונות מציצים ברגע זה ראשי בתולות, בנותיהם של בעלי-הבתים, שמביטות מתוך נשימה עצורה אחרי אבק רגליו של הסוס הפורח ורוכבו עד העלמם…
וכשנח יוצא פעמים במגפיו הגבוהים והמגוהצים ובפידז'קו הקצר לעמוד על שער החצר – יציאתו עושה רושם בשכונה. פרחי העגלונים, העומדים סמוכים לשם ומסיחים בחבורה, מנמכים קולם קצת. נערים ובתולות מצטדדים ועוברים עליו בחפזון. יש במבטו ובכל מהותו איזה קורטוב, נדנוד כל-שהוא, שמרעיד בסתר לבות נערים ובתולות, מושך ומטיל אימה כאחד. ויש שבתולה אחת, עזת נפש, מעברת עצמה בכונה תחת שבטי עיניו הקודחות; רוצה היא להכוות בהם כויה מתוקה וחריפה רגע אחד.