לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ובשעות השרב של צהרים, כשמקצת מתריסי הבתים מוגפים, הקרשים נסדקים מחום ומוציאים שרף, סנונית באויר רודפת אחרי בת-זוג ומדבקתה, והעולם כולו שבע ועיף לחמדה – בשעות אלו היה נח יוצא אחרי סעודת היום לחצר ותועה בין הצבורים הגבוהים של העצים כשכור. המח מעוטף ערפל, הגוף הולך ונטען ואין העור מחזיק את הבשר. מבקש הוא מקום לעצמו ואינו מוצא. נכנס הוא ממחבואה למחבואה.. פעם הוא מתעלם בסמטא, משתטח שם על הקרקע ושוכב בצל, ופעם הוא עובר לאחורי צבור של קורות. בסוף הוא נצלה שוב בחמה על-גבי הסואר הגבוה. מתוח ומוטל על כרסו רבוץ הוא שם שעה, שעתים, ראשו זקוף בין שתי ידיו ועיניו בחצר השכנה. רואה הוא עתה כל מה שבתוכה. הנה מוטלת שם על צדה החבית הגדולה ושתי פסות רגלים, מלוכלכות ונקשות, מבצבצות מתוכה. הרגלים – רגלי שקוריפינשטשיכא, שנשארת עכשיו במקום מארינקא לשמור את החצר, והיא ישנה שעה זו בחבית שינת הצהרים. והנה האצטבא שנתיתמה. והרי גם שקוריפין. שוכב לו זה בחשאי, מקופל אצל המלונה, צד זבובים בפיו ומנמנם. פעמים הוא פוקח קמעא עין אחת ומציץ כלפי נח מן הצד, דרך סדק עפעפיו. מתרעם אתה עלי, כלב? על מה ולמה?