לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ומפני שכל יהודי השכונה בעלי גרגרת הם, לא נמצא בהם אפילו אחד, שיבקש להסתכן ולהכניס ראשו וצוארו באוירו של החצר לשם סקירה בלבד ואולם הנערים הקטנים, בהליכתם לבית-המדרש דרך המבוי או בבואם לשם להתגרות בשקוריפין דרך נקב שבגדר (לבם עליו: הוא שומר את הגן באמונה) – הם היו מציצים בין פצים לחברו לתוך החצר והיו רואים מה שבתוכה. החצר רבועה ומרווחת, ולעולם קרקעה מרובץ ומכובד. נקי הוא כטבלא של שלחן, אין עליו אפילו קיסם. לפני הבית שטוחה כרמלית קטנה של עשבים ירוקים ועומדת שורה זקפה של אילנות ענפים. בין האילנות, מסדן לחברו, מתוח חבל דק ופעמים לבנים תלויים עליו. בראשי השוכות התחתונות תלויים שנים שלשה כדים. שורה אחת שחורה של פכים כפויים על פיהם סדורה על-גבי התיתורא הירוקה של הבית. בצלע החצר שכנגד –דיר גדול, שחציו ארוה לסוס, ל"גוצי", וחציו מאבוס לחזירים, רפת קטנה לפרה, מטמורה לעצים, וסמוך להם מבחוץ – הדיופני, תל של אשפה וזבל, מלונת שקוריפין ושקוריפין עצמו הקשור בשלשלתו. מירכתי החצר ואילך מתחיל הגן, אותו הגן שהוא נראה תמיד בכפותיו הירוקות והרעננות גם בעד החלונות הפתוחים של בית-המדרש וריח תפוחיו ורחש ענפיו מתערב בהמולת שחרית של שבת; אותו הגן, שמארינקא לנה בו לבדה בלילות הקיץ ושקוריפין שומר עליה…