לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
בכל אחד מאבריו מרגיש נח, שבשעה זו, כשהוא רבוץ לו כך, כרוך בתוך השחת המאובקת והריחנית ומעוטף עלטה נוגה וזהרורית – בשעה חשאית זו הולך ומתבשל בתוכו איזה דבר, כאותם פירות הבר, שהיה נוהג להצניעם כאן, וכשזיפים הללו, שמתפקעים עתה באילנות מרוב עסיס… הלב תופח ועולה כעסה בעריבה, הגוף נטען ומתמלא מתוכו והדם צועק מן הבשר… ופתאם רוטט הלב וגל מתוק יעברנו… באויר, בין פליטי הקולות, נצנצה כמדומה הברה חטופה, צליל עז וקצר, של נגינת מארינקא, נצנצה וכבתה מיד. נח נצמד אל פי הארובה והכלב הפך ראשו – ונקשה במקומו. שניהם הרגישו בקולה כאחד ושניהם מיחלים בדממה ובלב רועד ומתאפק להשנותו…
ויש שגופו של נח מוטל כאן בעליה, ונשמתו יוצאת דרך הארובה הקטנה ופורחת לה עם הסנוניות לשם, אל השדות והמקשאות, מקום שמארינקא עומדת שם עתה עם חברים וחברות בתוך קמות גבוהות וירקות מגודלים או יושבת בדד עם שקוריפין אצל צריף ושומרת כל היום את יבול האדמה. הנה הוא מוטל שם, למשל, רואה ולא נראה, מאחורי אחת הגדרות ומציץ בחשאי במה שנעשה מבפנים. אוכל הוא בעיניו כל טפח מגולה של בשרה. כך ישכב לו שם כל היום, ולעת ערב, כשתשוב מארינקא לביתה, יגיח מן המארב ויתגלה אליה באחת הסמטאות פתאם… אואינו! אפשר ילך אחריה ויתחבא בגן, וכשתבוא בלילה אל הצריף יבוא גם הוא לשם…