לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
וכשתוקף עליו דמו עד לבלתי הכיל, קופץ נח דרך הגדר שבירכתי החצר – ורגליו עומדות מיד מחוץ לשכונה היהודית. הולך הוא בצדה של מחיצת קנים רעועה ופצומה וצלה משתרג עליו ומתכרך סביבו רצועות רצועות, עוטפו עטיפה חמימה וקרירה של שחור ולבן בבת-אחת, מעין טלית. קיץ, קיץ. הבתים הצפופים כלו. הגנים והמקשאות נתנו ריחם. והנה הציץ עליו דרך פרצת הגדר הקרפף השמם. הוא רומז לו כבריה חיה, כביכול. חייכם, שהוא רואה משם רמיזת עינים ממש.
פתאם וצנה ערבה ומבושמת טופחת על פניו. מובלע הוא כולו בצלו הכבד של האוג העומד שם בצמרתו הענפה והעבותה מבחוץ סמוך לפרצה. ובאותו רגע והנה כמטר זהב נתך על ראשו. אלו הם צפצפופי צפרים וגרגרי אור שנשתפכו ברבבותיהם מתוך צמרת האוג. הצפרים בעצמן אינן נראות – אבל מתוך המון צפצופיהן אתה אומר ששים רבוא פיפיות הן, כאלו האוג כלו מצלצל בעלי זכוכית… ומעשה כשפים: כיון שהוא מגיע לכאן שוב אינו יכול לזוז ממקומו. כמין שטף של מתיקות תוקפהו, עיניו נקרמות מאליהן ואבריו מתרשלים. האדמה מושכתו אל חיקה בידים ממש. מבקש הוא בית סתרים להתיחד עמה והוא נכנס לקרפף השמם. יש לו בתוכו מחבואה, בור עגול כמין מכתש, שהוא מוצנע באפלה ומסוכך דשאים ושיחים.