לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ובאחד מערבי שבתות, עם חשכה, שכב נח חבוי בתוך סרבים וסלונים מנמנמים תחת הגדרות מחוץ לשכונה והמתין. יודע הוא, שבשעה זו חוזרת מארינקא דרך כאן מעבודת היום. המקום מקום סתר: משוכות וגדרות מכל צד ובשעה זו אין רגל מצויה שם. סמוך לכאן הפשפש של גן שקוריפינשטשיכא.
לבו של נח דפק בחזקה. מסביב דממה גדולה, דממת ליל שבת שמחוץ לשכונה. בצבצו בזה אחר זה כוכבים. לבנה גדולה, סגלגלה, חלוקה לשנים על-יד כלונס שכנגד, עלתה מעבר למשוכה אחת. ומעבר לאחת הגדרות שמאחוריו, מבית-המדרש, נתגלגלה ובאה לכאן רננת מקבלי שבת ונשתפכה בעצב טמיר וחשאי על הנעצוצים… הרי שאון קהל, והרי קול חזן…
עצב חרישי ויראה נעלמה התגנבו אל לב נח. שם, מעבר לגדר, כארבעים או כחמשים פסיעות מכאן, בבית הגדול ורב החלונות, המלא אורה והמון מתפללים, עומד עתה אבא בקפוטא ובכובע של שבת וצועק בקול: "ארבעים שנה אקוט בדור!" והוא, פושע ישראל, מוטל בשעה זו מאחורי איזו גדר ואורב ל"שקצה".
הלבנה הגביהה את עצמה בינתים ונתקעה בין אילן ובין ארובת עשן של איזו דירה מלבנת מאחת הקרפיפות. בין הדשאים, מקרוב, הלבינה רצועת שביל נמשכת לגן ונסר איזה צרצר. נשמעו בתוך כך פסיעות רכות, חשאיות. נח מגביה ראשו קצת ומכין את עצמו.