לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
לאור הלבנה המלאה נגלתה מארינקא והמכוש על כתפה. וברגע שהגיעה אל המארב ונבלעה בצל, קפץ נח אחת – וצבת של ידים לפתה מתניה.
"נוי!" נבעתה מארינקא והמכוש נשמט מידה. "מה אתה עושה?" הנח…"
נח לא הרפה. דעתו נטרפה. הוא אמץ אותה אל לבו, הגביהה באויר, לחש באזנה, גפף ונשק, מגמגם מתוך כך מיני דבורים טרופים: "אוהבת את, מאריניטשקי? אמרי, אוהבת את? אוהבת? למה תחשי? אוהבת את?"
מארינקא התלבטה בתוך הצבת, דוחה ומקרבת כאחת, נצמדת אל נח יותר ויותר. לחישתה נעשתה לבסוף חלשה, רכה, מלאה צער ותחנה:
"הנח, נוי, עתה הנח… אין צורך…"
"ואימתי, מאריניטשקי, ואימתי? הלילה? בגן?"
"לאו, לאו!" לוחשת מארינקא וכל עצמותיה אומרות: "הן"… ופתאם נתעוררה וקראה בחלחלה: "הנח! אוי, אוי, שומע אתה? הולכים".
והיא דחפה מעמה את נח בכל כחה.
נח הרפה ממנה. בגן רשרשו חריות ושיחים. מארינקא הרימה מכושה, ובלי שתביט לאחוריה, רצה כלפי הגן. בעוד רגע נסגר עליה הפשפש.
נח נשאר שוב יחידי בין המשוכות והגדרות. שאון התפלה פסק: שמונה עשרה או אחר התפלה? – והוא נזדרז ושב אל השכונה.