לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ויאמר פאו־אמא: – עוד לא החלטתי דבר, כי רך בשרי מעתה, ומה יתנו ומה יוסיפו לי המתנות הללו? השיבה לי את שריוני, הו זקן־האשפים, כי אז אשחק ככל אשר תצוני.
ויאמר זקן־האשפים: – אני אשיבהו לך, פאו־אמא, לאחד עשר חדשים בשנה; אך בחדש השנים־עשר, מדי שנה בשנה, ישוב שריונך וירך, להזכיר לך ולכל זרעך את כח קסמי, וללמדך מדת עניוות, פאו־אמא; כי רואה אני, שאם תוכל להתרוצץ מתחת למים וביבשה כאחת, תרב עזותך; ואם תוכל לטפס על העצים ולפצח אגוזים ולנקב חורים במספריך, תחמד כל אשר תראינה עיניך, פאו־אמא.
ויחשב פאו־אמא רגע קט ויאמר: – עתה החלטתי בדבר. אני אקבל את כל המתנות כלן.
ויקסם זקן־האשפים ביד ימינו – בכל חמש האצבעות אשר ביד ימינו, והנה – אוי ואבוי, חביבי ואהובי! – הצטמק פאו־אמא ויקטן יותר ויותר, עד כי לאחרונה נותר רק סרטן קט וירק, שט בתוך המים, בצד הדוגית, והוא מתחנן בקול חרישי: – תנו לי את המספרים!
ותמשהו הילדה הפעוטה מן המים ותשימהו על כף ידה הקטנה והחומה, ותניחהו בתחתית הדוגית ותתן לו את מספריה. וינופף אותם בזרועותיו הקטנות, ויפתחם ויסגרם שוב ושוב, ויאמר: – יכול אני לאכל אגוזים. יכול אני לפצח קלפות. יכול אני לנקב חורים. יכול אני לטפס בעצים, יכול אני לנשם באויר היבש, ויכול אני למצא פוזט־טזק בטוח מתחת לכל אבן. לא ידעתי, מה רבה חשיבותי. קון?