לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
– פיא קון – אמר זקן־האשפים, ויצחק ויברכהו. ויצנח פאו־אמא הקט מן הדוגית המימה. וכה זעיר נעשה פאו־אמא, עד כי היה ביכלתו להסתתר בצל עלה כמוש על הארץ או מתחת לקונכיה ריקה על קרקע הים.
– הטוב הדבר אשר עשיתי בעיניך? – אמר זקן־האשפים.
– כן – אמר האדם. אך עלינו לשוב לפרק, והדרך ארכה וקשה. לו חכינו עד צאת פאו־אמא מפוזט־טזק ושובו הביתה, כי אז נשאונו המים, בלי עמל וטרח.
– אך עצל הנך – אמר זקן־האשפים. – וגם בניך יהיו עצלים כמוך. לא יהיו עצלים כמוהם בכל העולם כלו. עצלתונים יקראו להם – כי בעצלתים ינהגו. – וישא את אצבעו אל מול הירח ויאמר: – הו, דיג שוכן־ירח, הנה האדם הזה עצל מדי להשיט את דוגיתו הביתה. משך את דוגיתו בחכתך, דיג.
– לא – אמר האדם. – אם זה גורלי, להתעצל כל ימי, יעבדני נא הים פעמים ביום, לעולם ועד, ולא אצטרך לחתר במשוטים.
ויצחק זקן־האשפים ויאמר: – פיא קון.
ויחדל העכברוש יושב־הירח לכרסם את החכה. וישלך הדיג את חכתו למטה, עד אשר נגעה במי הים, וימשך אחריו את כל הים העמק, מעבר לאי בינטנג, מעבר לסינגפור, מעבר למלקה, מעבר לסלנגור, עד אשר הוטלה הדוגית שוב לפי הנהר פרק.
– קון? – אמר הדיג שוכן־הירח.