לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
– פיא קון – אמר זקן־האשפים. – ומעתה תמשך את הים בחכתך, פעמים ביום ופעמים בלילה, לעולם ועד, ולא יצטרכו דיגי־העצלתונים לחתר במשוטיהם. אך הזהר והזהר, לא להחפז ולא למשך בחזקה, ולא – אקסם גם לך, כאשר קסמתי לפאו־אמא.
וישוטו כלם יחד בנהר פרק ויגיעו הביתה, ויעלו על יצועיהם לישן, חביבי ואהובי.
ועתה שמעו שמוע.
מן היום ההוא ועד היום הזה מושך הירח תמיד את מי הים, מעלה ומטה – גאות ושפל נקרא לאלה. יש והדיג שוכן־הירח אץ ומושך את הים בחזקה – אזי יבואו עלינו שטפונות־האביב. ויש והוא מושך בעצלתים – אזי תבוא הבצרת; אך כמעט תמיד הוא נזהר לעשות כאשר צוהו זקן־האשפים.
ופאו־אמא? כי תתהלכו על שפת־הים, ראה תראו, והנה כל ילדיו הפעוטים של פאו־אמא תרים להם מפלט תחת כל אבן ואגדת־עשב על החולות. תראו אותם מנופפים את מספריהם הקטנים; ויש ארצות בעולם, שם ישכנו כל ימיהם ביבשה, וטפסו על הדקלים ואכלו אגוזי־הדו, ככל אשר הבטיחה הילדה הפעוטה. אך פעם אחת בשנה שומה על כל ילדי פאו־אמא להשיר את שריוניהם הקשים ולחשף את בשרם הרך – להזכיר להם כח מעשיו של זקן־האשפים, על כן לא הוגן הדבר להרג או לצוד את ילדי פאו־אמא, באשר התנהג פאו־אמא הזקן בגסות טפשית, לפני הרבה־הרבה שנים.