לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
– אין אתה בריה חשובה כל־כך, על־אף הכל, פאו־אמא – אמר האשף. – ועתה, הבה אנסה אני את כחי. ויעש בקסמיו ביד שמאלו – באצבע הקטנטנת האחת שביד שמאלו, והנה – אוי ואבוי, חביבי ואהובי – נשר השריון הקשה, כחל־הירק־השחור מעל פאו־אמא, כקלפה הנושרת מעל אגוז־הדו זה, וישאר פאו־אמא ערם ורך כלו – רך כאחד הסרטנים הקטנים, שאתם מוצאים לפעמים על שפת הים, חביבי ואהובי.
– אכן חשוב אתה במאד מאד – אמר זקן־האשפים. – האבקש מאדם זה לבתרך בסכינו? האקרא לרג'ה מוינג קבן, מלך הפילים, לשסעך במלתעותיו? או אולי אקרא לרג'ה עבדאללה, מלך התנינים, לנשכך?
ויאמר פאו־אמא: – בשתי ונכלמתי! השיבה לי את שריוני הקשה ותנני לחזר לפוזט־טזק, כי אז אצא רק פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה, להביא את מזונותי.
ויאמר זקן־האשפים: – לא, פאו־אמא כי לא אשיבה לך את שריונך, פן תגדל ותתחזק ותתגאה עוד יותר, ואולי תשכח את הבטחתך ותשוב לשחק בים.
ויאמר פאו־אמא: – מה אעשה מעתה? הן לא אוכל להסתר בלתי אם בפוזט־טזק, ואם אלך למקום אחר ואני רך וערם מעתה, יאכלוני הכרישים ודגי־הכלב. ואם לפוזט־טזק אלך, ואני רך וערם מעתה, אף כי אשב בו לבטח, לעולם לא אוכל עוד לצאת ולהביא את מזונותי, וכה מות אמות. – ויפרש ברגליו ויקונן.