לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
בתמונה זו נתן ספור־המעשה כלו, ואתם רואים בה את הנמר והקפוד והצב ואת נושא־הנשק, כלם יחד בערבוביה. הצב הוא באמצע, והוא לומד להתכופף ועל כן קשקשיו מתפרקות ומתפרדות כל־כך. הוא עומד על גבי הקפוד, המחכה לתורו, ללמד את חכמת השחיה.
נמר מנמר כפו הרכה חבושה לו בידי אמו, לאחר שנסה לבחש בה את הקפוד. הוא משתומם למעשה הצב, וכפו הפצועה מכאיבה לו מאד. היצור החרטמני, שעינו זעירה כל־כך, ושנמר מנמר מנסה לטפס עליו, הוא נושא־הנשק, שאליו ידמו הצב והקפוד, בגמר נסיונותיהם להתכופף ולשחות במי הנהר.
הרי מעשה עוד אחד, הו חביבי ואהובי, מן הימים ההם, מקדמוני קדמונים. היה היה בעצם הימים ההם קפוד דוקרני־עוקצני, ומשכנו על שפת הנהר העכור אמזון, ומאכלו – שבלולים צדופים וכדומה. וידיד־נפש לו, צב־אטי־אטום, ומשכנו על שפת הנהר העכור אמזון, ומאכלו עלי־חסה ירקים וכדומה. עד כאן טוב ויפה, חביבי ואהובי. בנתם?
אך בעצם הימים הקדמונים ההם היה היה גם נמר מנמר, וגם משכנו על שפת הנהר העכור אמזון; ומאכלו מכל אשר בא אל פיו. כשלא יכל לתפס צבאים או קופים, הסתפק בצפרדעים וחפושיות; וכשלא יכל לתפס צפרדעים וחפושיות, הלך אל אמו הנמרה, זו נתנה לו לקח באכילת קפודים וצבים.