לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
– בני, בני – אמרה אמא־נמרה פעמים אין־מספר וכשכשה בזנבה בחן וחסד. – קפוד הוא קפוד, ולעולם לא יחדל להיות קפוד; וצב הוא צב, ולעולם לא יחדל להיות צב.
– אבל זה איננו קפוד, וזה איננו צב. יש בזה מעט ממה שיש בזה, ואינני יודע את שמו הנכון.
– שטיות! – אמרה אמא־נמרה. – כל דבר בעולם ושמו הנכון. אני במקומך הייתי קוראת לו "נושא־נשק", עד שיודע שמו הנכון. והייתי מניחה לו.
עשה נמר מנמר כאשר צוה, וביחוד נזהר להניח לשתי הבריות המשנות. אך ראה זה פלא, כי למן היום ההוא ועד היום הזה, הוי חביבי ואהובי, לא קרא עוד איש, לכל ארך החוף של האמזון העכור, לדוקרני־עוקצני ולאטי־אטום בשמותיהם הם, אלא נושאי־נשק קרא להם. יש קפודים ויש צבים במקומות אחרים, כמובן (מהם תמצאו בתוך גני);
אולם לזקנים החכמים והנבונים שבהם, שקשקשיהם מכסות זו על זו, כקשקשי אצטרובלים של עץ־הארן, אשר חיו על שפת האמזון העכור בימים הקדמונים ההם, נושאי־נשק יקרא, כי כה חכמים ונבונים הם.
ובכן, כל זה טוב ויפה, חביבי ואהובי. בנתם?
נושאי־נשק: בעל־חי ממשפחת היונקים בדרום אמריקה Armodillo. ↩︎