לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
היא אמרה לו פעמים אין מספר וכשכשה בזנבה בחן וחסד: – בני, כי תמצא קפוד, הטילהו לתוך המים, כי אז תתר צנפתו, וצב כי תתפס, בחשהו בכפך, להוציאו מקלפתו. ובכן, עד כאן טוב ויפה, אהובי וחביבי.
ליל־חמדות אחד על שפת הנהר העכור אמזון, מצא נמר מנמר את קפוד דוקרני־עוקצני ואת צב אטי־אטום יושבים מתחת לגזע עץ, שהפיל הרוח. לא היתה להם שהות להמלט, על כן צנף עצמו דוקרני־עוקצני ככדור, כדרך הקפודים מאז ומעולם, וצב אטי־אטום אסף את ראשו ורגליו לתוך קלפתו כדרך הצבים מאז ומעולם; עד כאן, אפוא, טוב ויפה, חביבי ואהובי. בנתם?
– עתה שמעו שמע – אמר נמר מנמר – כי ענין זה חשוב מאד־מאד. אמי אמרה, כי מדי מצאי קפוד, עלי להטילהו לתוך המים, כי אז תתר צנפתו, ומדי מצאי צב עלי לבחשו ולהוציאו מקלפתו בכפי. ועתה הגידו לי, מי משניכם הקפוד, ומי הצב? כי בחברברותי נשבעתי, אינני מבחין ביניכם ולא כלום.
– הבטוח הנך במה שאמרה לך אמא שלך? – אמר קפוד דוקרני־עוקצני. – הבטוח הנך בהחלט? אולי אמרה, כי מדי התירך צנפת הצב, עליך להוציאו מן המים במבחש, ומדי נפל קפוד בכפך, עליך להטילו על קלפתו?