לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
– הבטוח הנך במה שאמרה לך אמא שלך? – אמר צב אטי־אטום – הבטוח הנך בהחלט? – אולי אמרה, כי מדי ראותך קפוד, עליך להטילו לתוך כפך, ומדי פגעך בצב, עליך לקלפו עד שתתיר צנפתו?
– אינני חושב, שאלה היו דבריה אלי – אמר נמר מנמר, אך הוא נבוך במקצת. – אנא, אמרו מה שאמרתם. שנית וביתר בהירות.
– כשאתה בוחש מים בכפך, עליך להתיר צנפתם בקפוד – אמר דוקרני־עוקצני. – זכר דבר זה, כי חשוב הוא.
– אבל – אמר הצב – כשאתה נותן את בשרך בכפך, עליך להטילו לתוך צב במבחש. כלום לא תבינה זאת?
– חש אני בחברברותי מרב דבריכם – אמר נמר מנמר. – וחוץ מזה, לא שאלתי בעצתכם כל עקר. רק אחת בקשתי לדעת, מי משניכם הקפוד ומי הצב.
– זאת לא אגלה לך – אמר דוקרני־עוקצני. – אך יכול אתה לבחשני ולהוציאני מקלפתי, אם רצונך בכך.
– כך! – אמר נמר מנמר. – עתה ידעתי, שאתה הצב. כסבור היית, שלא אדע, ועתה נודע לי הדבר. – ונמר מנמר שלח את כפו הרכה, בו ברגע שדוקרני־עוקצני צנף עצמו צנפה, וכמובן, נתמלאה כפו הרכה של נמר קוצים למכביר. ורעה מזאת, כי הטיל את דוקרני־עוקצני ממנו והלאה, לבין עצי־היער ותחת השיחים, במקום שלא יכל למצאו, מפני החשכה. אזי שם את כפו בפיו, ומובן, שהקוצים הכאיבו לו עוד יותר. כששב אליו כח דבורו, אמר: – עתה ידעתי, שהוא איננו צב כל עקר. אבל – והוא גרד את ראשו בכפו שלא נדקרה – איך אדע, שזה השני הוא צב?