לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
מרחוק שמעו את קול נמר מנמר שהתרוצץ בנהם בין העצים והשיחים על שפת האמזון העכור, עד שבאה אמא שלו.
– בני, בני! – אמרה אמו פעמים אין מספר, וכשכשה בזנבה בחן וחסד – מה זאת עשית ולא צויתיך לעשותה?
– אני נסיתי לבחש משהו אחד, שאמר כי רצונו שאבחשנו בכפי ואוציאנו מתוך קלפתו, והנה כפי מלאה קוצ־צים – אמר נמר מנמר.
– בני, בני! – אמרה אמו פעמים אין מספר, וכשכשה בזנבה בחן וחסד – רואה אני בקוצים שנתקעו בכפך הרכה, שהיה זה קפוד, בלי ספק. צריך היית להטיל אותו לתוך המים. אני עשיתי זאת לשני; והוא אמר, שצב הנהו, אך אני לא האמנתי לו, ואמנם כן היה, והוא צלל באמזון העכור, ולא יעלה עוד על־פני המים, ואין לי אף כזית לאכלה, וחושב אני שמוטב לנו לחפש דירה במקום אחר. פקחים הם מדי על שפת האמזון העכור בשבילי, המסכן.
– בני, בני! – אמרה אמו פעמים אין מספר, וכשכשה בזנבה בחן וחסד. – עתה שמע בשים לב וזכר את אשר אמר אליך. קפוד צונף עצמו ככדור, וכל קוציו מסתמרים בבת־אחת מכל עברים.
באלה תכיר את הקפוד. – אין זקנה זו מוצאת חן בעיני כלל – אמר דוקרני־עוקצני, בצל עלה גדול. – תמה אני, מה ידוע לה עוד?