לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
שבוע לאחר שנכשלה טפימי מטלומי (אנו נוסיף לקרא לה טפי, חביבי ואהובי) בענין החנית של אבא שלה והאיש הזר ומכתב־הציורים וכלי, יצאה שוב לציד שבוטות עם אבא שלה. אמא שלה בקשה שתשאר בבית ותעזר לה לתלות את עורות־החיות על מוטות־היבוש הגדולים מחוץ למערתם – מערה מתקופת־האבן החדשה, אך טפי התחמקה בהשכמת הבקר וירדה אל אביה, והיו עוסקים בדיג. במהרה התחילה צוחקת, ואבא שלה אמר: – אל תשתטי, תינוקת.
– אך כלום לא היה זה ענין! – אמרה טפי. – כלום לא תזכר, איך נפח ראש־האלופים את לחייו, וכמה מגחך היה מראה הזר הנחמד, והטיט בשערותיו?
– ודאי זוכר אני – אמר טגומי, – היה עלי לשלם שני עורות־צבאים – עורות רכים עם ציציות – לאיש הזר, גמול כל אשר עשינו לו.
– אנחנו לא עשינו כלום – אמרה טפי. –זה עשו אמא שלי ויתר הגבירות מבנות תקופת־האבן החדשה – והטיט.
– לא נדבר עוד בענין זה – אמר אבא שלה. – נסעד פת־צהרים.
טפי לקחה עצם והיתה יושבת ומכרסמת אותה, דוממת כעכברוש משך עשר דקות שלמות, בעוד אבא שלה שורט בשן של כריש בפסות של קלפת עץ־הלבנה. אזי אמרה: – אבא, עלתה בדעתי שלי אפתעה, שכלה סוד. אתה פתח פיך בקול – כל קול שהוא.