לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
טגומי קם על רגליו ורקד. (הגדולים לא חששו לעשות דברים כאלה בימים ההם). – ולא זו בלבד! לא זו בלבד! – אמר בעליצות. – נניח, רצוני להגיד לך, שלא ירד גשם הרבה ושתבואי לשפת הנהר, מה נציר? אמרי זאת בלשון טגומי תחלה.
– שח־יא־לאש־יא־מרח (מי־שמים כלים. לנהר תבואי). כה הרבה קולות חדשים! אני לא רואה, איך נציר את כלם.
– אבל אני רואה – אני רואה! – אמר טגומי. – הטי אזנך לרגע, טפי, ולא נוסיף לציר עוד היום. כבר צירנו "שח־יא" כהלכה, לא כן? אולם "לאש" זה משטה בי במקצת. "ל־ל־ל!" – והוא נופף את שן־הכריש שבידו.
– כבר צירנו שפיפון שורק זה שבסוף ופי השבוטה ההולך לפניו – "אש־אש־אש". מעתה חסר לנו רק "ל־ל" – אמרה טפי.
– יודע אני, אך עלינו לציר "ל־ל". ואנחנו ראשונים בעולם כלו, שנסו פעם לעשות מעין זה, טפימי.
– ניחא – אמרה טפי ופהקה, כי התעיפה ביותר. "לאש" פרושו לשבר וגם לגמר, לא כן?
– אמנם כן – אמר טגומי – "יא־לאש" פרושו שאין לאמא מים בחבית, לבשל בהם – ודוקא בשעה שאני יוצא לצוד ציד.
– ו"שו־לאש" פרושו שחניתך נשברה. חבל שלא עלתה זאת על דעתי לפני שצירתי תמונות טפשיות של ביברים בשביל האיש הזר.