לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
– מעתה יעלה הדבר בידנו – אמר טגומי, בעמדו על רגל אחת. – עתה אציר את כלם במחרזת אחת, כדגים הללו.
– הלא מוטב לנו לשים כפיס־עץ או משהו דומה לזה בין מלה למלה, ולא תדחקנה כדגי־השבוטות הללו?
– הו, לכך אתן רוח בינותן – אמר אבא שלה. – ובהתלהבות רבה ציר את כלם בתנופה אחת על פסה חדשה וגדולה של קלפת עץ־הלבנה.
– שח־יא־לאש־יא־מרח – אמרה טפי, בקראה כל אלה, קול אחר קול.
– זה יספיק להיום. – אמר טגומי. – ואת גם התעיפת, טפי. אין דבר, חביבתי. מחר נשלים את המלאכה, ואז יזכרו אותנו. שנים על שנים לאחר שכל העצים הגבוהים הללו יכרתו להדליק בהן מדורות.
הם הלכו הביתה, וכל אותו הערב ישב טגומי מצד אחד של האש, וטפי מצד שני, והיו מצירים בפיח שעל הכתל ציורי "יא" ו"אי" ו"שח" ו"שו" וצוחקים זה אל זו, עד שאמרה אמא שלה:
בחיי, טגומי, אתה גרוע מטפי שלי. – אנא אל תשימי לב אלינו – אמרה טפי. – זו רק אפתעת־סוד שלנו, אמא יקירה, ואנחנו נגלה לך הכל בו ברגע שתשלם המלאכה; אך עתה אנא אל תשאליני, שאם תשאלי, יהיה עלי לגלות סוד.