לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
רבו עוד תמונות אחרות, יפות ונחמדות, אבל קשות לציור, ביחוד לפני פת־הצהרים. אך לאחר שצירו שוב ושוב על גבי קלפת עץ־הלבנה, נעשו פשוטות וקלות יותר, עד שלאחרונה אמר אפלו טגומי, שאינו מוצא בהן כל פסול. הם צירו ב' בצורת בית פתוח,
להכניס בו אורחים וג' בצורת גמל
וגרון לו ארך. וכן צירו ד' בצורת דג
על חדה של חנית. ומפני שקול נ' מתאנפף תמיד, צירוהו פעם, פעמים ושלש בצורת אף. עודם עושים כה
וכה, צירו כ' בצורת פי הכריש, ואלו
ק', שהוא קשה יותר, נמנו וגמרו להוסיף עליו חנית של אבא של טפי, כפי שאתם רואים בציור דלקמן. וכן הלאה וכן
הלאה. עד ששרטו וצירו כל הקולות שבקשו לתת בהם סמנים. וכך חברו את האלף־בית, מאלף עד תו.
ולאחר אלפי־אלפי־אלפי שנים, ואחרי כתב־היתדות וכתב־החרטמים, וכתב־הווים וכתב־התגים וכל מיני־כתב אחרים – היה היה אלף־בית פשוט וקל, שכל חביבי ואהובי יכולים ללמדו בהגיעם לבית רבם.
אבל אני זוכר את טגומי בופסולי, ואת טפימי מטלומי ואת טשומי טוינדרו, אמא היקרה שלה, וכל אשר היה בימים ההם. וכן היה הדבר – לפני הרבה־הרבה שנים, על שפת הנהר הגדול, נהר וגאי!