לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
– א! אמר טגומי. – כלום די בכך, בתורת התחלה? – כן – אמרה טפי. – אתה דומה מאד לשבוטה, בשעה שפוערת את פיה. אמר זאת שנית, בבקשה.
– א! א! א! – אמר אבא שלה. – אל תתחצפי, בתי. – אני לא מתכונת להתחצף, בחיי – אמרה טפי. – זה שיך לאפתעת־הסוד שעלתה בדעתי שלי. אנא, אבא, אמר: א! והשאר פיך פתוח בסופו, ומסר לידי שן־כריש זו. רצוני לציר פה של דג־שבוטה, שהוא פעור לרוחה.
– לשם מה? – שאל אבא שלה. – כלום אינך מבין? – אמרה טפי והוסיפה לשרט בקלפת־העץ. – זאת תהיה אפתעת־סוד שלנו.
כשאציר דג־שבוטה פוער פיהו בפיח שעל גבי מערתנו מאחוריה – אם לא אכפת לאמא שלי – יזכיר לך קול א זה. אזי נוכל להעמיד פנים, שאני זאת קפצתי מתוך החשכה ועשיתי לך אפתעה בקול־נהם זה, כמה שעשיתי בבצת הביברים, בחרף של אשתקד.
– באמת? – אמר אבא שלה ברב ענין. – המשיכי, טפי. – הוי, שבר! – אמרה טפי. – אינני יודעת לציר דג־שבוטה בשלמותו, אך יכולה אני לציר משהו דומה לפה של דג־שבוטה. כלום לא ראית, איך הם עומדים על ראשיהם, תקועים בטיט? ניחא, הנה כמו דג־שבוטה (נוכל להעמיד פנים, שציר לכל פרטיו). הרי זה הפה שלו ורוצה לומר: א. והיא צירה כדלקמן.