לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
– ש – אמר אבא שלה, בקמטו את מצחו, אך טפי היתה נרגשה מדי ולא השגיחה בכך. – אין לך דבר קל מזה – אמרה ושרטה בקלפת עץ־הלבנה.
– אי, מה? – אמר אבא שלה. – רציתי לומר, שאני שקוע במחשבות וצריך שיהי שקט.
– אף־על־פי־כן, השמעת קול. הרי זה קול שפיפון עלי דרך, אבא, כשהוא חושב מחשבות ולא רוצה שיפריעו לו. נציר קול ש זה בדמות שפיפון. כך יהיה יפה? – והיא צירה כדלקמן.
– רואה אתה – אמרה לאבא שלה – זוהי אפתעת־סוד עוד אחת. כשתציר שפיפון שורק ליד הדלת של מערתך האחורית הקטנה, במקום שאתה מתקן את חניתותיך, אדע, שאתה שקוע במחשבות רבות; ואני אכנס בשקט, כעכבר הזה. ואם תצירו על עץ ליד הנהר בשעה שאתה צד דגים, אדע שרוצה אתה, כי אתהלך בשקט כשבעה עכברים, כדי שלא תרעש אדמת החוף מתחת לכפות רגלי.
– נכון מאד – אמר טגומי. – ומשחק זה חשוב הרבה יותר משאת משערת. טפי יקירתי, נדמה לי, שבת אבא שלך מצאה את המציאה היפה ביותר, מאז החל שבט טגומי להשתמש בשן־הכריש במקום אבני חלמיש, לחדי חניתותיו.
סבור אני, שגלינו את הסוד הגדול בכל סודות העולם.
– הא כיצד? – אמרה טפי, ועיניה הבריקו מרב התרגשות.