לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
– כן, שפיפון ואבן – אמרה טפי. – ופרושו: הסעודה כבר התקנה. כשתראה אותות אלה שרוטים על עץ, תדע שהגיעה השעה לבוא אל המערה. וכן גם אני.> – חביבתי ויקירתי! – אמר טגומי. – גם זה נכון. אך המתיני עוד רגע קל. רואה אני קשי בדבר.
"שס" פרושו: "בוא לאכל פת־צהרים", אבל שז" פרושו: המוטות, שאנו תולים עליהם את עורות־החיות, ליבשם.
– מוטות ארורים! – אמרה טפי. – כמה שנואה עלי עבודה זו, לתלות עליהם עורות כבדים, חמים, שעירים, אלו צירת את השפיפון עם האבן, וסברתי, שפרושם פת־צהרים, ובאתי מן היער ומצאתי, שפרושם לעזר לאמא, לתלות את העורות על המוטות, ליבשם, מה הייתי עושה?
– היית כועסת. וגם אמא היתה כועסת. עלינו לציר תמונה חדשה ל"שז". עלינו לציר שפיפון מנמר, ששורק "ש–ש" ונדמה בנפשנו, שהשפיפון הפשוט שורק רק "שששש".
– אינני יודעת אל נכון, איך לנקד את השפיפון, שיהיה מנמר – אמרה טפי. – ואפשר, שלא יהיה לך פנאי, ואתה תשכח לשרט את הנקדות, ואני אחשב שזה "שס", במקום "שש", ואמא תתפס אותי, בין כך ובין כך. לא! מוטב שנציר תמונה של המוטות הגבהים, הנבזים, כמו שהם, ולא תפל טעות כל־שהיא. אני אשים אותם בצד השפיפון השורק ואכסה בעור של חיה. הביטה! – והיא צירה כדלקמן.