לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
היה זאב עני ודל,
שכל גופו היה רק גל
של עצמות כרוך בעור, –
כי הכלבים, רשעי הדור,
יומם ולילה ערים הם.
ויהי היום ומר נבחז
(הוא כלב־ראש נודע לשם,
גדול, בריא, יפה ועז)
תעה ביער, שם הזאב
נודד רעב, וירא הכלב;
ראה – ומה חמד הלב
לאכל בשר שמן וחלב, –
לטרף אותו חיש לנתחיו;
אך לא נקל, גם לא בלי קרב
יוכל לכלב בעל־שן.
אז פתח פיו ובאמרי־חן
ובמחמאות קדם פניהו,
הלל יפיו ועבי גוהו.
– 'טובך, אדון רזה, בידך,
'ולו רק תאבה ישמן בשרך
כבשר עבדך',
– ענה הכלב הבריא –
'עזבו היער! זה דברי.
אך רעים חייכם ומרים הם בזה;
פה כל בטן ריקה, וכל גב דל, רזה
כפרות הרקות של פרעה.
ומה לכם פה?
אין דבר פה בטוח, אין שום הכנסה,
אך שים־נפש־בכף על ספק־פרנסה;
בוא אפוא עמדי, אז יוטב גורלך'.
– 'אבל מה אעשה שם'? – ישאלהו הזאב.
והכלב יענהו: 'כמעט לא־מאום,
אך גרש כל קבצן, כל זקן, בעל מום,
ובעיני האדון למצא חסד וחן,
ולהחניף בני הבית, הבת עם הבן,
לקק היד וגנב הלב, –
או אז תמצא שם בשכרך
מכל טוב השירים תמיד משלכים,
מעופות אבוסים, מיונים הצלויות,
כל מבחר עצמות, עצמות הראויות,
האמן לי, לעלות על שלחן מלכים, –