לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
אחד אחד ובאין ראה, ככוכבים לפנות שחר,
כבו שפוני מאויי ויכלו ביגון דומם;
אך עוד האחרון כמוס עמי, והוא נהמת כל-חיי,
לא יחרישנה המון יום וכל-שטן לא יכחידנה,
אשר איטב-נא עוד בעיני אלהים ולפני נטות יומי,
אם בהקיץ ואם בחלום, אך לו עוד פעם אחת,
אהה, לו אך הפעם, ולו רק עד-ארגיעה,
ישנה נא אלי בכל-יקרו חזון קדמת ילדותי
ובקר חיי יעברני במלא מתקו הראשון.
אמנם נגאלו עתה חיי ואחלל במו-ידי ראש נזרי,
שכחתי המסלות לאלהי ושערי רחמיו לא אדפק,
אזני אטומות לקריאותיו ועיני עצומות לרמזי קדשו,
נזוף הייתי לשמיו ומנדה לכוכבי אורם,
לא-יכירני עוד ציץ הבר ושבלת שדה לא-תברכני,
נזרו מעלי חזיונותי ורוחי התנכרה לי;
ואולם באחד המקומות, בחיק תבל ובאוצר עולם,
במקום לא-יכחד מאום ולא-ימחו עקבות דבר,
הלא שמורה עד-היום בעינה ובעצם תמה,
כחותם על ימין עליון, דמות ילדותי הקדושה,
ומחוץ לחליפות עתים, לא-נפגמת ולא-נכתמת,
כאילת השחר במרום, עוד תזרח אלי ממשבצתה,
צפיה הליכותי ממרחק וכל-צעדי תספר,
לי ירעד עפעפה ועלי עדנת זהרה;
ונוף מכרותי הרחוק, נאות ילדותי ומסגרתה,
עפר שרשי, מעין רוחי, נעים געגועי והגיוני,
פנת יקרת-לי על-פני תבל ותרומת עפרות ארץ;
אין רענן לי מירק דשאו ואין מתוק לי מתכלת שמיו;
זכרו כיין הטוב לא-יפוג לעד מדמי,
ובלבי ילבין נצח זך שלגו הראשון –