לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
עודנו נטוע במקומו ומראהו כימי קדם:
מצער, לבן ונחמד, שפל גג וזעיר אשנבים,
זיזיו רפודים אזוב ומבקיעיו יציץ החציר,
גנים עטרים לו סביב ומגרשות מגדלי פרע;
דומם, עם ארחות העבים, תנהרנה לפניו העתים,
והוא נצב על-תלו הקטן, נצב יומם ולילה,
צופה לנתיבות עולם וחולם עלי מרחוק,
הגה יהגה-בי תמיד וכתליו יעגמו לי דומם,
זכרי ימלא צפוניו וצל חיי חתום בקורותיו.
ידעתי כי רק-אחת ישת האדם מכוס הזהב
וחזון זיו וזהר לא-יקום לאיש פעמים;
כי מראה תכלת יש לרקיע ועין ירק לדשא
ואור גנוז למלא תבל וזיו פנים לכל-מעשי אלהים,
אשר רק-אחת תזכה להם עין הילד – ולא יוסיף;
ואולם ברכת פתאם לאלהים, לנאמן בעיניו יתננה,
לא-תשור עין צנוריה וחזה לא-יגיד מועדה,
דומם אערך-לה ואצפה, יומם ולילה איחלה,
וככנור ערוך מיתרים רוחי נכון לקראתה.
לא-אדע איפה ומתי, וטרם אבין איזה הדרך,
ומי יהי המלאך אשר יביא אלי הברכה –
אחת ינבא לי לבי, ונפשי יודעת מאד,
כי-פקד יפקדני החזון ויקר מאויי ישיגני.
ובבא הרגע הנאדר, והיה כניד עפעף הנצח
בהציצו עלי פתאם בעד צהר נקרע במרום –
ונפקחו עיני וארו, וזכו כעיני הילד,
ומראות ילדותי כלם על צבא חליפותם יחד
עם כל-יקומם סביב ינהרו דומם דרך נפשי,
יסלו עלי ארחות זהרם כחלמות בקר בהירים,
הרחקות תקרבנה פתאם, יקיצו קולות נרדמו,