לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
אל הכרמלית הגדולה ורחבת הידיים, המקיפה את בית משרפות היי"ש של "יורשי המנוח מ. רוטשטין", בא ברכיבה מהודרה, שיש בה משום התפנקות קלילה, אדם אחד צעיר, שהיה לבוש אפור של אופיצרים צחור כשלג. היה בוקר וחיוכה השליו של חמה היה ניבט בכוכביו הנוצצים של אותו סרדיוט והזהיר בקליפותיהם הצחורות של אילנות הלבנה ובכריות המרובים של שברי הזכוכית, שהיו פזורים במלוא אותה כרמלית פה ושם. אותו זוהר יפה ובהיר של יום של חמה בתחילתו היה שורה בכל הדשאים הרעננים והצעירים היו חופשים וחרדים בחדווה גלויה לקריצותיהם של שמי התכלת הבהירים. ואפילו מראיהם של אותם האמברים – החומות הגדולים, המזופפים מחמת פיח רב, ביחד את זו הצחנה הרצוצה והמחניקה, שהפיצו אותם השמנים, המבושלים שם מימים ימימה, לא היה בהם כדי הבאת איזה פגם ברוחה של אותה שכינה טובה וחוגגת שמסביב. אותו סרדיוט רודם ירד מאוכפו מתוך חדווה בקפיצה אחת קלילה, מסר את סוסו למשרת שהגיח ומיהר לקראתו מאחת הפינות, ואגב טיפול זהיר בשפמו הדק והשחור שם את פניו אל דלת הכבוד. הוא התרומם במדרגות שבפרוזדור מט במקצת, אבל מלא אור, וכשכבר היה בשליבה העליונה פגשה בו שפחת הבית, אשה שפניה אינם צעירים והם כל שהוא גאיונים. זה מסר לה דומם את כרטיסו.