לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
– בת חווה! – התחילה זו צוחקת. – כלום אנוכי אשמה, אם הקדוש ברוך הוא הלבישני לבוש שכזה? בזה אפשר להאשים אותי, ממש כשם שאפשר להאשים את אדוני בזה, שיש לו שפם. כלל גדול הוא: לא הכינור בוחר את נרתיקו. אני הנה את נפשי הריני אוהבת מאוד; ואולם כשבא מי שהוא ומזכיר לי אפילו רק אגב אורחא, שאיני אלא אשה, הרי אהבה זו גופא נהפכת אצלי מיד לשנאה קשה כשאול. מילא, יואיל נא אדוני וייצא אל החדר הקרוב, ואני אשים עלי את בגדי. יחכה נא לי בחדר האורחים.
הפורוצ'יק יצא ולראש וראשונה נאנח ונשם, לרווחה, בכדי להיפטר מאותו ריח הפרחים הכבד שכבר התחיל מדהה את ראשו ומגרה את גרונו.
– כמה מוזרה אשה זו! – היה חושב ומסתכל אל אשר סביבו. – מדברת, לכאורה, כהלכה, אלא… שיותר מדי הרבה ויותר מדי בגילוי הלב… חולת הנפש היא, כנראה.
אותו חדר האורחים, שהיה הפורוצ'יק נמצא בו, היה משוכלל בהרווחה ובסימנם של השתדלות להבליט את היד הרחבה ואת ההתחקות אחרי המודה. היו שם קערות שונות של ברונזה כהה ומגודדת, מחזות מניצצה על השולחנות ומראות הריינוס, ברה עתיקי ימים, אנדרטות, הבאות מיפוניה; אבל כל אותה שתדלנות, שהשתדלו פה להבליט את הפזרנות ואת המודה ואת היד הרחבה שבשכלול לא היתה מבליטה אלא דווקא את הטעם הלקוי שבכל דבר, אותה הפגימה הכללית, שהיתה בולטת ויוצאה מהזרים המוזהבים השונים, מהטפיטים, המצוירים בפרחים מרובים, ממפות הקטיפה הססגוניות ומהתמונות הפחותות, המשוחות בששר ונתונות במסגרות כבדות. וכמילואים לכל אותו הליקוי באה גם אותה ההרגשה, הדורשת תיקונים רבים מסביב, וחוסר המקום, שהיה מורגש בכל מלואו של החדר הגדול הזה – כשאדם מרגיש,שהרבה חסר בזה והרבה היה כדאי וראוי לפנות מזה. ניכר היה, שכל מה שיש בזה לא נקנה לא בבת אחת ולא במידה הנכונה, אלא בזה אחר זה ומחמת מקרים של "מציאות" שונות וכיוצא.