לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
את דבריה האחרונים ביטאה הגברת שושנה באפס כל בהתלהבות ובלי שום צחוק ובמתינות גמורה. לאחר זה נשתתקה פתאום, כאדם, שאחזה אותו חרדה גדולה בשל התגלות לבו שבשוגג, ופניה הפכו פתאום משונות. עיניה קפאו ודבקו באיש שיחה, שפתיה נפתחו קצת וחשפו את שיניה המהודקות. בכל רשמי פניה ובצווארה ואפילו במחשופי חזה התחילה מבצבצת איזו ארשת אכזריה, אותה הארשת, שיש בה הרבה מסימני חולדה זו. מבלי אשר נטלה את פניה מאלו של האורח, כפפה במהירות את גוה והטתה אותו הצדה וכחתול זה מיהרה וחטפה בבת אחת איזה דבר, שהיה מוטל במכתבה. כל זה היה לנהיה במשך של דקים אחדים. הפורוצ'יק שהיה כל אותה שעה עומד ומביט אל כל תנועה מתנועותיה ראה, כיצד באו חמש אצבעות מהירות ונטלו וקמצו בחופזה את שטרותיו,ראה, כיצד רפרפו הניירות הלבנים ורשרשו באוויר ואבדו פתאום באגרופה הקמוצה; אלא ששינוי דמינכר זה, שבא פתאום ברוחה של האשה הזאת, אותה הקפיצה הפתאומית שבנפש, שזו פסחה במהירות שכזו מצחוק טוב וגלוי שבלב אל חטא פלילי וגס שכזה, המם אותו פתאום ופניו הלבינו והוא נסוג אחור…
וזו – עדיין היו עיניה הנפחדות נעוצות בפניו של זה וחודרות אל תוכם ואגרופה הקמוצה היתה משוטטת וממשמשת בשמלתה ומחפשת את מפתח הכיס.