לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
– מטרוניתא! – הפסיק הפורוצ'יק את הדומייה. – רוצה אני לקוות, שכל אותו דבר לא היה אלא סתם הלצה מצדה?
– חלילה וחס! – השיבה לו ותחבה אל פיה חתיכת לחם.
– המ… אבל מה איפוא תצווה לי הגברת לחשוב בזה?
– מה שיש את נפשו. יישב נא ויגלגל אתי בארוחה.
–– אבל… הלא זה אינו בגדר הישר.
– אפשר. אלא שאל נא יטרח אדוני להטיף לי מוסר. אני… יש לי נימוקי שלי…
– והיא לא תחזירם לי?
– בידוע, שלאו. אילו היה אדוני אדם מחוסר, אדם אומלל, שנפשות ילדיו נמקות מחסר, מילא – אזי היו הדברים מקבלים צורה אחרת; אבל כשאדם בא פתאום ורוצה לישא אשה…
– אבל לא כספי הוא זה. הרי זה ממונו של אחי!
– ומה צורך יש לו לאחיו בממונו? בכדי לקנות בשביל אשתו הכבודה שמלות שבמודה האחרונה? אבל לי אני, אדוני, בהחלט אחת היא, אם יש לה לביל-סיור שלו שמלות כחפצה ואם אין.
אותו פורוצ'יק לא היה זוכר כבר שהוא נמצא בבית זרים; הוא שכח שאורח הוא אצל מטרוניתא אחת, שהיתה זרה לו כל הימים, וחדל מהתבייש בדברים שאינם בנימוס. הוא היה פוסע פסיעות גסות במלוא החדר ופניו היו קודרים וידיו משכו מפרק לפרק ברוגזה בקצה חזיתו. משום שבת ישראל זו רמסה בפניו את חוקי הישר ברגל גאווה והשפילה בזה את כבודה שלה, התחיל הוא מרגיש יותר את חוצפתו ואת חירותו שלו.