לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
– ואולם גם אני איני מבין כלום ממה שהיה אתי! – התחיל אותו סרדיוט לוחש בהכרת אשמה ועיניו היו קורצות. – בהן שלי, איני מבין! זאת לי הפעם הראשונה בחיי, שאני נכשל במפלצת שכזו! שהרי לא ביופיה הרי זו לוקחת את הלב, שלא בחוכמתה ובשכלה, אלא, הבינה נא, באותה חוצפה גלויה, יודע אתה, בציניות זו שלה…
– חוצפה… ציניות… כמה יש משום אותה טהרה שבנפש! ממה נפשך, רוצה אדם בחוצפה, חשקה נפשו בציניות – הרי זה בא ומוציא חזירה זו מבצתה ואוכל אותה, כשהיא חיה. לפחות, הרי זו חוצפה זולה, ציניות, שמחירה אינו רב ביותר; אבל כאן – הרי אלו אלפיים ושלוש מאות רובל!
– כמה נקייה לשונו זו של אחי! – קדרו פניו של אותו סרדיוט. – אני אחזיר לו את האלפיים ושלוש המאות שלו!
– תחזיר, כלום אני מסופק, שתחזיר? אלא שהללו אינם עיקר. אל כל הרוחות והשדים, כל אותו סכום כולו! אבל אני כלפי מה נפשי מתקוממת? כלפי אותה סמרטוטיות שבנפש, כלפי אותה חולשה… כלפי קטנוניות מזוהמה שכזו! והללו אצלנו – חתנים הם! בני אדם, הבאים לישא אשה!