לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
– ואולם אל תזכיר, במטותא, אל תזכיר… – אדמו פני הפורוצ'יק. – אני גם בלאו הכי איני מוצא מקום לי! איני יכול להגות בזה, מבלי שאט שבנפש… דומה, אילו יכולתי, הייתי בורח מנפשי אני אל כל אשר ישאני הרוח… מאוס… מאוס וצר לי מאוד, שבגלל איזה ה"א אלפים אהיה מוכרח לזחול לרגליה של אותה דודה שלנו…
שעה רבה לאחר זה היה עדיין קריוקוף מתלהב והמטיר אש וגופרית; וכששקטה נפשו קצת, ישב בסופה והתחיל מלגלג:
– פורוצ'יקים! – דיבר ובקולו היה כבוש לגלוג שבשאט שבנפש. – חתנים!
ופתאום קם בקפיצה אחת, כמי שהכישו נחש, והכה ברגלו וברצפה והתחיל רץ אילך ואילך.
– לאו! אני לא אשאיר את הדבר כמו שהוא! – דיבר ואיים באגרופו. – השטרות יהיו בידי! בידי יהיו! אני אלמדנה בינה! בנוהג שבעולם, אין אדם מנומס שולח יד באשה, אבל אני… את בשרה אדוש! מתום בה לא אשאיר! אני איני איזה סרדיוט! לבי שלי לא יהא בטל לגבי אותה "חוצפה וציניות"! לא-ו, שהשד יקחנה! מישקה! – שאג פתאום. – מהרה וצווה, שיכינו לי את מרכבת המרוצה! מיד!