לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ובו באותו יום היתה בשעת הארוחה ניצבת מרכבת-הפוסטה אצל ביתו של אלקסי איוואנוביץ' כשהיא רתומה לסוסים דוהרים, ולאחר שנטל הפורוצ'יק את ברכתם של בני הבית, ישב ופרש לדרכו.
חלף עוד שבוע אחד. היו השמים קודרים אבל היום היה חם וזוהמתו היתה קשה. מאז הבוקר היה אלקסי איוואנוביץ' משוטט בחדרים באפס מטרה והיה מביט בחלונות וממשמש באלבומים שונים, שהיו לו כבר לזרא. כשהיה נתקל באשתו או באחד מהילדים, היה מתחיל נוהם ברוגזה. ביום זה נדמה לו משום מה, שאת הילדים מחנכים בביתו שלא כראוי, ושאשתו אינה משגיחה כלל וכלל על המשרתים, ושההוצאות שבית מרובות מאוד על הכנסותיו. פירושו של כל זה היה ש"אדוני הבית" שרויים ברוגז.
בשעת ארוחת הצבריים נשאר אלקסי איוואנוביץ' לא מרוצה לא מהמרק ולא מהצלי, שהגישו לו, וקם וציווה ורתמו לו את מרכבת-המרוצה שלו. מדי צאת המרכבה מהחצר, נהג בסוס לאט, לאט, ולאט, לאט נהג בו גם כשיעור רבע הפרסה לאחר זה ופתאום עצר.
– אולי אל זו… אל אותה שדה אולי? – חשב והביט אל השמים הקודרים.
ובפניו השתטחה בת-צחוק. אפשר היה לחשוב, שמחשבה זו באה אל לבו היום זה רק עכשיו. בו באותו רגע נוטל שממונו מלבו ועיניו הנרפות הפיקו רצון. הוא דפק בסוס…