לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
כל אותה שעה, שהיתה מרכבתו הקלה דוהרת, היה מצייר לו בדמיונו, כיצד תבוא אותה יהודייה לידי התפעלות, כשיכנס אליה פתאום, כיצד יהא מלגלג לה ומפטפט אתה וחוזר הביתה ורוחו חדשה…
– אחת לחודש – היה חושב – מהראוי, שיהא אדם מחדש קצת את ימיו במה שהוא… שאינו לגמרי בגדר הרגיל. במה שהוא, שיש בו כדי יצירת איזו תסיסה באורגאניזם הקפוא, כדי יצירת איזו תסיסה, שיש בו ממש – איזו ריאקציה הגונה… ויהא אותו דבר מה שיהיה: יהא זה איזה משתה הילולים או שתהא זה אותה בת ישראל… לא סגי בלאו הכי!
משירדה אפלה באה מרכבתו הדוהרת אל אותה חצר גדולה. החלונות שבבית היו פתוחים ולאוזניו בא מבפנים הבית צחוק מצלצל וקול שירה.
מברררק שמים זיו נוטפת היא
ולוהטת מאש שלהבת היא
שרה נהימה אחת חזקה ורוויה שבחזה.
– הנה כי כן, יש אצלה אורחים – חשב.
והתחיל לבו נוקפו. אפשר כדאי לו שישוב? – באה מחשבה ללבו והוא נטל את הזוג בידו וצלצל והתחיל מתרומם בשליבותיו של אותו סולם. כשבא אל הפרוזדור, הציץ וראה את אשר באולם. שם היתה מסבה חבורה של חמישה או ששה אורחים. כולם היו גברים וכולם מאנשי שלומו, אדונים חצרנים שכמותו ופקידים נושאים במשרה.